1

הצפון - פוטנציאל כלכלי מוחמץ?

צריך לעבור מדיבורים למעשים לקידום הצפון. כך אומר פרופ' דורון לביא, חוקר ומרצה בחוג לכלכלה וניהול במכללה האקדמית תל חי ושותף בקבוצת פארטו לייעוץ כלכלי אסטרטגי. בראיון עימו ביקשנו לקבל תמונת מצב על כלכלת הצפון ועל הצעדים שיש לנקוט לשיפורה.

אין כל הצדקה שלא להתחיל בקידום הצפון, אבל דרוש לזה שר מוביל ומחויב לתהליך. נכון לעכשיו – אין כזה. גם ההשקעות הכספיות אינן צריכות להרתיע. התוכנית מתפרסת על 5 – 10 שנים. ניתן להתחיל מיד בתהליכי תכנון ותשתיות בהשקעות צנועות יחסית. אני רואה את החסם העיקרי בבעיה הפוליטית יותר מאשר בבעיות תקציב. בלי שיתחילו בתהליך הזה, תוך ראייה כוללת וסינרגיה בין חלקי התוכנית – היא תתמוסס. אני חושש שאנחנו מחמיצים את המהלך הכולל – והצפון יפסיד את ההזדמנות.


פרופ' לביא, הנתונים האחרונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדברים על שיעור אבטלה של 5.7% בחיפה ובצפון לעומת 3.4% בתל אביב. מה המשמעות של הבדלים כאלה בשיעורי האבטלה?

הבעיה איננה רק במספרם הגבוה של הבלתי מועסקים בצפון. במחקרינו מצאנו, כי השכר הממוצע בצפון נמוך בכ - 40% מהמרכז, ומקבלי שכר המינימום מקרב העובדים גבוה בכ – 30% מהמרכז. תחולת העוני בקרב משפחות בצפון מגיעה לכ - 30% - כמעט פי שלוש מהמרכז.

לאוכלוסייה ענייה יותר גם כוח קנייה חלש יותר – זה מחליש גם את העסקים.

במצב שבו בצפון הארץ האבטלה רחבה ועמוקה יותר, וגם מי שכבר מוצא עבודה מרוויח פחות בממוצע מאשר העובדים במרכז, מגיעים לכך שכוח הקנייה הממוצע של משפחה בצפון נמוך בכ – 35%-40% מזה של משפחה במרכז הארץ.

המצב גרוע עוד יותר: סל צריכה של מזון ומוצרים בני קיימא, יעלה בין עשרה ועד עשרות אחוזים יותר בצפון, בשל היעדר תחרות. התחבורה הרבה יותר יקרה, עקב היעדר תחבורה ציבורית סבירה (בגלל פיזור האוכלוסייה) ובגלל מרחקים גדולים יותר (לבית הספר, לעבודה, לבית החולים, לבילויים).

מהן האפשרויות לפתרון כולל למצב הכלכלי בצפון?

כל ממשלות ישראל קבעו יעד לפיזור אוכלוסייה שכולל הגירה חיובית לצפון ולדרום. ישנה תכנית מתאר ארצית (תמ"א 32), המדברת על גידול משמעותי של האוכלוסייה בצפון ובדרום, המשרד לפיתוח הנגב והגליל הכין תכנית אסטרטגית לפיתוח הצפון, שכללה השקעה של 13 מיליארד ₪ בתוך חמש שנים (מתוכם כמיליארד כבר ב-2017-18): תוספת של לפחות 160,000 מקומות עבודה; הפיכת הגליל למרכז מו"פ בתחומי החקלאות, הביוטק והמזון; הקמת מרכז לאומי לחדשנות; פארקים לפיתוח תיירות; הקמת שדה תעופה בינלאומי; שדרוג בתי חולים; העברת בסיסי צבא צפונה. תכנית מקיפה, שיכולה לתת לצפון את הפתרון המיטבי.

חילופי שרים, משברים כלכליים, כמו משבר הדיור, שעלו לראש סדר העדיפויות הלאומי, דחקו את תכניות קידום הצפון. מבחינת הצפון - כל התכניות עד כה נחלו כישלון חרוץ.

בדרום, לעומת זאת, חל שינוי של ממש בשנים האחרונות. ההגירה השלילית נעצרה לאחר עשרות שנים ואף החלה הגירה חיובית. הפרמטרים הכלכליים אמנם עדיין נמוכים מהמרכז, אך הפער מצטמצם ואף צפוי להמשיך באותה מגמה בשנים הקרובות. ממשלת ישראל ביצעה צעדים משמעותיים והחליטה להעביר לדרום את עיר הבה"דים ויחידות המודיעין והתקשוב. מעבר להשקעה העצומה בתשתיות (הנאמדת בכ- 20 – 40 מיליארד ₪), מדובר על אלפי עובדים איכותיים שמועסקים באותם בסיסים וצפויים לעבור לדרום. אך ההשפעה גדולה הרבה יותר: עקב הצרכים של אותם בסיסים, ייווצר ביקוש גדול למוצרים שונים, שיסופקו ע"י קבלני משנה באזור. מעבר לכך, בסמוך לאותם בסיסים, כבר עתה החלו להתמקם באזור חברות שונות בתחומים משקים, כמו למשל חברות היי-טק  ובראשן חברות בתחום הסייבר, שמתמקמות בפארק המדע בבאר שבע, בסמוך למקום בו צפוי להבנות בסיס המודיעין היוקרתי 8200.

חשוב להדגיש, כי לא כל השינוי נובע מפעילות הממשלה. השקעות הענק חיוניות, אבל לממשלה לבדה אין היכולת לפעול ללא שיתוף פעולה מקומי אשר ידע לקלוט את ההשקעה, לממש את הפוטנציאל ולמנף אותו לפיתוח האזורי. בדרום היה פרטנר מרכזי – ראש עיריית באר שבע, אשר הוכיח, כי הוא מסוגל לסחוף אחריו גם את יתר הרשויות באזור ולייצר כר פורה למימוש הפוטנציאל. הוא הצליח לשכנע חברות בינלאומיות, כמו דויטשה טלקום, EMC ואחרות לעבור לבאר שבע. בעקבות הסחף הגיעו חברות ישראליות גדולות כמו אלביט מערכות, והוקמו חממות טכנולוגיות בסמיכות. באר שבע וסביבתה החלו לפרוח, הוקמו מתחמי בילוי ותרבות עצומים, מסחר ושירותים והאוכלוסייה מתחילה לזרום לדרום.

בעוד אנו עדים לשינוי החיובי בדרום, הצפון הולך ומתדרדר. כבר היום, על פי חלק גדול מהפרמטרים הכלכליים, צפון הארץ נמצא הרבה יותר נמוך מהמרכז ואף מהדרום. מעבר לכך, ב - 15 השנים הקרובות צפוי גידול עצום של כ - 200 אלף איש שייכנסו למעגל העבודה (תוספת של כ - 50% בהשוואה להיום). הגידול העצום נובע מהרכב האוכלוסייה הייחודי של הצפון - 53% ערבים ויותר מ - 10% חרדים. שתי אוכלוסיות שגדלות בקצב מהיר עם הרכב אוכלוסייה מאד צעיר. במצב עסקים כרגיל, הצפון לא מסוגל לקלוט את כל הפוטנציאל הזה, והדינאמיקה של הרכב האוכלוסייה עשוי להביא לתרחישים קשים.

מהו הצפי התעסוקתי לאוכלוסיות אלה?

בחברה הערבית יש פחות עזיבה למרכז. בין השאר, גם בגלל שהאפשרויות שלהם במרכז הארץ בתחומי התעסוקה, הדיור והחברה מצומצמות יותר. ישנו תהליך של אקדמיזציה, אם כי עדיין לא בשיעורים של האוכלוסייה היהודית (מעל 20% אקדמאים בקרב היהודים, לעומת 13% בקרב הערבים). אבל האקדמאים הערבים מתקשים במציאת תעסוקה בתחומים רבים. בהייטק, למשל, 85% מאלה שסיימו לימודים גבוהים במקצועות אלה אינם עוסקים במקצוע (לעומת 85% מהיהודים שסיימו לימודים בתחום זה ועובדים בו).

ישנם פתרונות למצבם של האקדמאים הערבים?

ניתן להכין מערכות תומכות: הגברת מודעות אצל מעסיקים, תגבור האמון, סיוע בהכנות לראיון עבודה, למשל, או בהכנת קורות חיים. אנחנו רואים שאפשר להצליח – בנצרת לפני פחות מעשור היו פחות מ-30 עובדים בהייטק. היום, בעקבות פעילות של גורמים תומכים, עידוד ממשלתי וכניסת חברות ישראליות ובינלאומיות שפתחו שלוחות בנצרת, היום יש בעיר 1,500 עובדי הייטק. העובדים האלה צוברים ניסיון ויוכלו להשתלב בקלות גם בחברות אחרות. אנחנו מדברים על השקעה של 10,000 – 30,000 ₪ לעובד, כאשר התמורה למשק היא בסדר גודל של מיליונים.

לגבי האוכלוסייה החרדית - כמות הנתונים לגביה מצומצמת והמידע אינו מדויק, אבל אנחנו רואים במשך השנים גידול באוכלוסייה החרדית בצפון, ובקצב איטי יותר – גם גידול בכניסה שלהם למעגל העבודה. זה נעשה בקצב איטי, וחסם נוסף: בגלל השיעור הנמוך של בעלי השכלה כללית ואקדמאים, קשה להם להשתלב במקומות עבודה איכותיים.

איך אתה רואה את ההיחלצות הכלכלית של הצפון?

אנשים רוצים לבוא להתגורר בצפון, יש כאן איכות חיים וניתן לשכנע אנשים לבוא לצפון, אם ניצור להם הזדמנויות תעסוקתיות ורמת שירותים טובה.  

אי אפשר ליישם בצפון את המודל של הדרום. חיפה אמנם עיר מטרופולינית גדולה אף יותר מבאר שבע, אך מיקומה בפינה הדרום מערבית של הצפון מקשה עליה להוות עוגן מרכזי כמו העיר באר שבע לדרום. הצפון הרבה יותר הטרוגני ופיזור האוכלוסייה הרבה יותר בעייתי מהדרום. אי אפשר לתת אותם כלים לכולם. האזורים שונים ודרושים פתרונות שונים.

כל תוכנית מקיפה צריכה להתחיל בממשלה. על הממשלה  להכין תכנית מפורטת לעשור הקרוב, הכוללת השקעה משמעותית בתשתית (חלקה כבר בתהליך ביצוע כגון כבישים ורכבות והנמל הימי החדש), מעבר משמעותי של פעילות עסקית וציבורית לצפון, בניית שדה תעופה בינלאומי, תמרוץ חברות בינלאומיות וחברות גדולות מקומיות לעבור לצפון, סיוע בחיזוק התעשייה המקומית והעסקים הקטנים והבינוניים וחיזוק מוסדות ההשכלה הגבוהה ומכוני המחקר והמו"פ. זו התשתית.

בגלל הפיזור וההטרוגניות, איננו יכולים לבנות בצפון מושג מקביל לבירת הסייבר בבאר שבע, כפתרון כולל. אבל ניתן להתאים הקמת מוקדים כלכליים על בסיס ההתאמה האזורית. בקו חיפה – יוקנעם – מגדל העמק יש היום ריכוז גדול של חברות הייטק. השילוב של פארק מדעי החיים המוקם בחיפה, הקרבה של הטכניון והאוניברסיטה ומרכזי המחקר של חברות ההייטק הבינלאומיות שכבר נמצאים באזור, הם בסיס להפיכת אזור זה למרכז עולמי של מדעי החיים והמכשור הרפואי.

בגליל, שיש בו שטחי חקלאות מפותחת, יכול לקום מרכז תעשייה ומחקר של ביוטכנולוגיה, חקלאות ומים, עם פוטנציאל של יצירת מרכז עולמי. ההצעה להעביר לצפון את מכון וולקני היא צעד נכון בכיוון זה, ואני מקווה שיתגברו על ההתנגדויות של עובדי המכון.

עדיין לא מוצה הפוטנציאל האדיר של מרכז תיירות עולמי בגליל, שינצל את הנופים, האתרים ההיסטוריים והמקומות הקדושים. הבסיס קיים, הפוטנציאל קיים, וההשקעה הדרושה קטנה מהכספים שניתנו לדרום. דרושה תוכנית עם ראייה כוללת ועם מתן פתרונות נכונים, לא בשיטת טלאי פה ושם, אלא תוכנית אמיתית לקידום הצפון. אם גם ראשי הרשויות ישכילו למצוא את הדרך לשתף פעולה ביניהם – נימצא על דרך המלך. הממשלה אינה יכולה לפעול לבדה וכל השקעה עלולה לרדת לטמיון ללא שיתוף פעולה ונכונות ליישם תכנית אסטרטגית לצפון ע"י הרשויות המקומיות.

ראשי הרשויות מהווים את כוח היישום המרכזי לכל תכנית כלכלית אזורית. ישנה כיום תפיסה שגויה של ראשי הערים לפיה העוגה נתונה וכל ראש עיר נאבק על חלקו בעוגה. הממשלה חייבת להבהיר ולהוכיח ששיתוף פעולה יביא לעוגה גדולה יותר. הממשלה צריכה לשתף את הרשויות בתכנית ולהבטיח במקביל סיוע לרשויות בתחומים השוטפים – בריאות, חינוך, רווחה, תשתיות תחבורה. יש להראות שמקורות ההכנסה של כל הרשויות יגדלו ורמת החיים של כולם תשתפר.

אין כל הצדקה שלא להתחיל בקידום הצפון, אבל דרוש לזה שר מוביל ומחויב לתהליך. נכון לעכשיו – אין כזה. גם ההשקעות הכספיות אינן צריכות להרתיע. התוכנית מתפרסת על 5 – 10 שנים. ניתן להתחיל מיד בתהליכי תכנון ותשתיות בהשקעות צנועות יחסית. אני רואה את החסם העיקרי בבעיה הפוליטית יותר מאשר בבעיות תקציב. בלי שיתחילו בתהליך הזה, תוך ראייה כוללת וסינרגיה בין חלקי התוכנית – היא תתמוסס. אני חושש שאנחנו מחמיצים את המהלך הכולל – והצפון יפסיד את ההזדמנות.

 

פרסומים שונים העלו כי רמת החינוך נמוכה יותר בהרבה ממוסדות החינוך בצפון, רמת הבריאות נמוכה יותר - ובעקבותיה גם התמותה גבוהה יותר.

לפי נתוני ה - OECD שיעור התמותה באזור המרכז בישראל הוא 6.7 מיתות ל - 1,000 איש, כאשר בצפון מדובר על 7.2. כמה נתונים מתוך דו"ח של משרד הבריאות על אי שוויון בבריאות: בצפון פחות מ - 2 רופאים ל - 1,000 נפש (השיעור הנמוך בארץ, כאשר בתל אביב יש 4.5 רופאים ל - 1,000 נפש), ו - 4.6 אחיות ל - 1,000 נפש בצפון (לעומת 5 בתל אביב). דו"ח מבקר המדינה מ - 2013 מדבר על זמני המתנה ממושכים בצפון לבדיקות מקצועיות שונות, כמו גם ויתור על טיפולים בשל מרחק מיטות לשיקום גריאטרי, למשל - יש מיטה אחת על 3,200 קשישים. כאשר הממוצע הארצי הוא מיטה אחת לכל 485 קשישים.

ישנו פער קבוע לעומת המרכז. אם בנושא האבטלה אנחנו רואים ירידה בכל הארץ, אבל הפערים נשמרים: האבטלה בצפון גבוהה בכ - 50% לעומת המרכז, כך גם נשמרים הפערים בתחום החינוך: אנחנו רואים ששיעור המצליחים בבגרויות במרכז הארץ נשאר גבוה בהרבה משיעורם בצפון (פער של כ - 13%, אשר רק גדל בשנים האחרונות).

גם שירותים ציבוריים הניתנים ע"י הרשויות (רווחה, חינוך, בריאות וכו') פחות טובים ופחות זמינים. אם קורה לי אירוע בריאותי, הזמינות שלי לפתרונות איכותיים ולאמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר לא קיימת, או מעטה מאד. התוצאה היא שאת הטיפול הטוב יותר אני יכול לקבל, אם בכלל, במועד מרוחק יותר ולהסתכן באי אבחון בזמן או אי טיפול במועד, או במרכז רפואי רחוק גיאוגרפית. כלומר, בדיקה שאדם במרכז עובר תוך זמן קצר, אצלי היא כרוכה בנסיעות ארוכות העולות לי גם בימי עבודה. אני משלם יותר בבריאותי ובכספי.

עקב החוסן הכלכלי הנמוך יותר של הרשויות המקומיות בצפון, שרובן נמצאות בדרוג סוציו-אקונומי נמוך, משפחה ממוצעת צריכה להשלים שירותים באופן פרטי (או לוותר עליהם). כך נוצר מצב אבסורדי שלמרות שכוח הקנייה של האוכלוסייה נמוך יותר, עלות המחיה שלהם במדדים רבים גבוהה יותר ממשפחה מקבילה במרכז, יש פחות שירותים זמינים ואיכות השירותים נמוכה יותר. המשפחות החזקות, בעלות יכולת לבצע את המעבר למרכז עוזבות, המשפחות החלשות נותרות ולמעשה, המצב הולך ומחמיר.

יתר על כן: גם כאשר יש גידול באוכלוסיות באזורים שונים בצפון, התנודות הללו הן על חשבון אזורים אחרים בצפון. הצפון סובל מהגירה שלילית של כ - 17% מתושביו. ברובו - של התושבים החזקים. ההגירה למרכז הארץ בולטת במיוחד בקרב צעירים ומשכילים. אנחנו מדברים על כ-30% מהצעירים היהודים שעזבו את הצפון בעשור האחרון. דווקא האוכלוסייה הפוטנציאלית, שנועדה לקדם את עתיד האזורים האלה, עוזבת, ונשארות אוכלוסיות מוחלשות ומזדקנות, שעתידן הולך ונשחק, כי בהיעדר כוח עבודה איכותי, גם התעסוקה האיכותית אינה מגיעה.