למידע נוסף על קידום העסק שלך, ניתן להשאיר פרטים כאן:
 ברצוני לקבל מכם דיוורים

חדשות ואירועים > פיקוח על שעות העבודה של סוכן מכירות

02/09/2021
 סע"ש 62479, אופיר אגמי נגד אברך-אלון גי.אס. בע"מ, 26 במאי 2021

 

העובדות

התובע אופיר אגמי עבד אצל הנתבעת אברך-אלון גי.אס בע"מ, חברה פרטית העוסקת בהפעלת תחנות דלק, החל מיום 9 במרץ 2008 ועד ליום 12 בספטמבר 2017, כסוכן מכירות. בחודש מאי 2017 החליטה הנתבעת לנסח הסכמי עבודה חדשים, תוך שינוי מבנה השכר של סוכני המכירות. התובע  לא הסכים לחתום על הסכם עבודה חדש ודרש מן הנתבעת שינויים בו, שלא היו מקובלים עליה. לאחר מו"מ בין הצדדים במשך מספר חודשים, כולל בחילופי מיילים, נערך ע"י הנתבעת ביום 31 באוגוסט 2017 שימוע לתובע, וביום 11 בספטמבר 2017 פוטר התובע מעבודתו.

ב-28 בינואר 2018 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעת, שבה טען, בין היתר, כי מגיע לו תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, וכן טען, כי הליך הפיטורים בעניינו היה פגום מיסודו.

 

פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה

סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע, כי החוק אינו חל על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". הנטל להוכחת חריג זה מוטל על המעסיק, והמדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק. עוד נפסק כי הבחינה הנדרשת היא האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח על עבודת העובד, ולא האם התקיים בפועל פיקוח כזה.

בין הצדדים כאן לא הייתה מחלוקת על כך, שהנתבעת לא פיקחה בפועל על שעות עבודתו של התובע או על ביצוע עבודתו באופן יומיומי או שבועי. אולם, לאחר בחינת חומר הראיות, שוכנע בית הדין, כי בנסיבות המקרה אין להחריג את העסקתו של התובע, שכן ניתן היה להתוות עבורו יום עבודה מוגדר ולפקח אחר שעות עבודתו. את סעיף 30(א)(6) לחוק יש ליישם במקרים, היוצרים אילוץ שאינו מאפשר התווית מסגרת שעות עבודה, והוא אינו חל במערכת יחסי עבודה, שבה התווית מסגרת שעות עבודה אפשרית, אולם הצדדים העדיפו שלא לקבוע הגדרה שלה ולא לפקח על שעות העבודה של העובד.

בית הדין קובע, כי למרות  שהתובע היה איש מכירות, שעיקר עבודתו אינה מתבצעת בחצר המעסיק, ניתן היה לתחום את יום העבודה ולבדוק כמה זמן נדרש למטלות השונות, וכן ניתן היה לקבוע לתובע מסגרת שעות מוגדרות לקיומן של פגישות או של שיחות עם לקוחות קיימים ופוטנציאליים, וכן לבקשו להגיש דיווח על פעילותו ועל שעות עבודתו.

הקושי של מעסיק לדעת בוודאות מה עושה עובד מחוץ לחצריו אין בו כלשעצמו כדי להצדיק את הוצאתו מתחולת החוק. נפסק, כי "על מנת שעובד ייחשב לחריג, הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק, אין נדרשת יכולת לקיים פיקוח מוחלט, שבמסגרתו ידע המעסיק, בכל רגע נתון, האם עומד העובד לרשות העבודה או לא. גם מעסיק של עובד, העובד במקום העבודה בלבד  ומחתים כרטיס נוכחות, אינו יכול בכל רגע נתון לדעת, האם העובד עוסק אך ורק בענייני העבודה".

בית הדין לא שוכנע, כי גרסתו של התובע, שטען, כי יום עבודתו החל בשעה 7:30-8:00 בבוקר והסתיים הרבה מעבר לשעות העבודה הרגילות, כך שעבד לפחות 45 שעות נוספות בחודש, היא גרסה מהימנה.  נפסק, כי גם לאחר קביעת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, לפיו חובת ההוכחה בעניין עבודה בשעות נוספות הנה על המעסיק, הרי בהיעדר רישומי נוכחות, עדיין יכולים להיות "מקרים שבהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק, בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה." (ר' פסק הדין: עוזי ריעני נגד אליאסי שיווק בע"מ).

בית הדין פוסק, כי לא ניתן לקבל את טענת התובע למתכונת עבודה הכוללת שעות נוספות, שכן זו לא נתמכה בראיות משכנעות, וכי גם טענתו של התובע, כי היה זמין לעבודתו לאורך כל היום, מהבוקר ועד הערב, אף היא כשלעצמה אינה מלמדת על עבודה בשעות נוספות, שכן אין בזמינות זו כדי ללמד כי כל שעות היום היו בהכרח שעות עבודה.

בית הדין התרשם כי טענתו של התובע בנוגע לדחיפות הטיפול בתקלות נועדה להעצים את מסגרת שעות עבודתו, ולמעשה, בדרך כלל, עבודתו של התובע לא כללה משימות דחופות, אשר דרשו ממנו להקדיש שעות נוספות מעבר למסגרת השעות הרגילה.

זכותו של עובד לתשלום שעות נוספות הינה קוגנטית ואינה ניתנת לוויתור, ולרוב העדר דרישה מצד עובד לתשלום שעות נוספות אינו מהווה ראיה על אי-זכאות לתשלום, אולם, בנסיבות המיוחדות של אופן העסקתו של התובע, והעובדה כי קיבל שיקול דעת כמעט מוחלט מתי לבצע את עבודתו לאורך היום, שתיקת התובע לאורך השנים מחזקת את המסקנה, כי הלכה למעשה לא ניתן היה לבודד את שעות העבודה מסך שעות פעילותו במהלך היממה, וכי התובע היה מודע לכך, ולא העריך בזמן אמת כי הוא מועסק מעבר למשרה מלאה באופן שגרתי, וזאת בניגוד לאופן הצגת הדברים בתביעה.

בית הדין מוסיף, כי לא ניתן לקבל את גרסתו של התובע כי עבד בשעות נוספות, מכיוון שהסתבר  כי חל ערבוב בין שעות העבודה  לבין עיסוקיו הפרטיים של התובע, ולדברי התובע  עצמו, לא ניתן להפריד בין הזמן שהוקדש לעבודה לבין עיסוקיו האישיים לאורך יום העבודה. לפיכך, רכיב התביעה שעניינו שעות נוספות - נדחה.