בג"ץ 2293/17, אסתר צגיי גרסגהר ואח' נגד כנסת ישראל ואחרים, 23 באפריל 2020

בעתירה, שהוגשה לבית המשפט העליון התבקש הלה להורות על בטלותו של סעיף 4 לחוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראת שעה), התשע"ה-2014, המחייב עובדים זרים שנכנסו לישראל שלא דרך תחנת גבול ואת מעסיקיהם להפקיד לחשבון בנק ייעודי סכום כולל בשיעור של 36% משכרו של העובד, אשר יועבר לידיו רק בעת עזיבתו את ישראל.

הסדר הפיקדון האמור קובע כי על מעסיק של עובד מסתנן להפקיד פיקדון בסכום השווה ל-36% משכר עבודתו: 20% ינוכו משכר עבודתו של העובד המסתנן (להלן "רכיב העובד") ו-16% נוספים ישולמו בידי המעסיק כהפרשה נוספת מעבר לשכר העובד (להלן "רכיב המעסיק). שכר העבודה לעניין הסדר הפיקדון הוא השכר המובא בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. עוד נקבע כי כספי הפיקדון יופקדו בחשבון בנק או בקרן מדי חודש.

בית המשפט העליון מציין, כי פרטי הסדר הפיקדון הנוגע לעובדים זרים שאינם מסתננים, לא נכללו בסופו של יום בחוק המתקן. עם זאת, ביום 19.7.2016 פורסמו תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), התשע"ו-2016, המחייבות מעסיקים של עובדים זרים בעלי רישיון העובדים בענף הבניין, בעבודות טכנולוגיות ייחודיות, בענף הסיעוד ובענף המלונאות להפקיד מדי חודש פיקדון בגובה סכומי מרכיבי הפיצויים ותגמולי המעסיק, שלא יעלה על 700 ₪. הסדר פיקדון זה אינו נתקף במסגרת העתירה הנדונה, ולכן לא חל כל שינוי לגבי הפקדות אלה.

בית המשפט קיבל את העתירה, בה נטען על-ידי העותרים כי ניכוי רכיב העובד פוגע בזכויותיו החוקתיות של העובד המסתנן לקניין, לקיום בכבוד ולשוויון, וקובע, כי "עתירה זו היא חוליה נוספת בסדרה של עתירות להן נדרש בית משפט זה באשר לאופן התמודדותה של מדינת ישראל עם הקשיים שהתעוררו בעקבות תופעת המסתננים השוהים בתחומיה. השונה מעתירות קודמות, ההסדר שעמד במוקד העתירה.. אינו נוגע לשלילת חירותם של העובדים המסתננים, אלא לאמצעים כלכליים שבהם בחרה המדינה לנקוט. ואולם, ברי כי גם אמצעים מסוג זה עלולים לפגוע פגיעה קשה בזכויות חוקתיות וכך הוא הדבר בענייננו ביחס לאחד מרכיבי ההסדר – רכיב העובד… יש להורות, אפוא, על ביטולו של רכיב העובד בהסדר הפיקדון, וזאת באופן מידי… בשאר רכיבי הסדר הפיקדון לא קמה עילה חוקתיות להתערבותו של בית משפט זה."