סע"ש 5038-02/17, דניאל שלום נגד הושיעיני מיני פרייס בע"מ, 22 בנובמבר 2021

העובדות

דניאל שלום הועסק במשך 7 חודשים אצל הושיעיני מיני פרייס בע"מ, תחילה באמצעות חברת כוח אדם ואחר כך בהעסקה ישירה. העסקתו הסתיימה לאחר שלקה באירוע לבבי ומוחי, שבעקבותיו הפך לבעל מוגבלות קשה וללא כושר עבודה. לאחר שלא נמצא זכאי לקצבת נכות מקרן הפנסיה, שכן המעסיקות לא ביטחו אותו במועד, הוגשה תביעה זו. בתביעה  הוא עותר לפיצוי על הגמלאות, שיכול היה לקבל לו המשיך ההסדר הביטוחי הקודם שלו או לו בוטח בקרן פנסיה אחרת.

פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה

בית הדין קבע כי התובע דניאל שלום היה זכאי להפרשות פנסיוניות מהיום הראשון לעבודתו אצל הנתבעת, מכיוון שהיה לו ביטוח פנסיוני פעיל, מידע שנמסר לנתבעת על-ידי רעייתו של התובע. אמנם, הרעייה לא העבירה את פרטי הפוליסה לנתבעת כפי שנתבקשה לעשות, אולם הדברים נרשמו בכתב, כלומר, לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעת ידעה שהתובע טוען שהוא בוטח קודם לתחילת עבודתו אצלה בקרן פנסיה.

בית הדין הארצי הסביר בעבר את הרציונל העומד מאחורי הטלת החובה לבטח עובד שהיה לו הסדר פנסיוני קודם ממועד תחילת עבודתו:

"ברירת המחדל לפי צו ההרחבה הפנסיוני הוא צירופו של עובד להסדר ביטוח פנסיוני בחלוף ששה חודשי עבודה. החריג מתייחס לבעל הסדר ביטוחי קודם אשר יש לבטחו כאמור בתוך שלושה חודשי עבודה בתוקף מתחילת עבודתו. תכליתו של החריג, היא לבטח עובד עם הסדר קיים בתוך שלושה חודשים לכל המאוחר מתחילת עבודתו טרם תפוג 'ארכת הביטוח' המוקנית לו מכוחו של ההסדר הקיים כך שהרצף הביטוחי של עובד יישמר בעת חילופי מקום עבודה" (מפסק הדין: מלונות הכשרת הישוב בע"מ נגד בן עמי, ע"ע (ארצי) 25181-03/19)

עוד קבע בית הדין הארצי כי בצו ההרחבה לפנסיה חובה לא קיימת דרישת יידוע מצד העובד, שיש לו ביטוח פנסיוני קודם, כך שבהיבט הלשוני התשלום אינו מותנה במתן הודעה על ידי העובד. מנגד, צו ההרחבה לפנסיה חובה אינו מטיל על המעסיק חובת בירור יזום אם לעובד יש ביטוח פנסיוני קודם. אולם, מכוח הפסיקה נקבע שעל המעסיק חלה חובה ליידע את עובדיו על מלוא זכויותיהם, והשאלה אם המעסיק עמד בחובת היידוע תתברר בנסיבותיו של כל מקרה לגופו (מפסק הדין: כרמי נגד הסתדרות מדיצינית הדסה, ע"ע (ארצי) 376/03).

בית הדין פסק, כי במקום שהנתבעת תיידע את התובע על זכויותיו כעובד, רעייתו של התובע פנתה מיוזמתה לנתבעת ועדכנה אותה בכך שלתובע יש ביטוח פנסיוני פעיל, ולכן מכך קמה חובתה של הנתבעת להפקיד עבורו לפנסיה מתחילת עבודתו. פעולתה האקטיבית של הרעייה חייבה התייחסות ופעולה, והיה על הנתבעת להשתמש במידע שהגיע אליה ולקיים בירור על הביטוח הפנסיוני של התובע ולא להסתפק בהמתנה. בין היתר, היה מצופה, שהנתבעת תבקש את שם קרן הפנסיה או מספר הקופה של התובע לצורך ביצוע הפקדות. זאת מאחר שהטלת נטל מסוים על המעסיק, בנסיבות, שבהן קיימת חשיבות רבה בהבטחת קיומו של רצף ביטוחי, נובעת מעובדת יכולתו של המעסיק למנוע נזק כבד עקב אירוע ביטוחי לעובד, שלא יהיה לו כיסוי ביטוחי כתוצאה מניתוק הרצף הביטוחי, למרות זכאות העובד. הנטל עצמו – מילוי טופס מתאים או בירור בדרך אחרת – אינו מכביד.

בית הדין הוסיף, כי אין מקום להתנות בדיעבד את זכאות התובע להפקדות פנסיוניות מתחילת עבודתו בהצגת מסמכים על קיומו של ביטוח פנסיוני פעיל. זאת מן הטעם, שצו ההרחבה, שמכוחו קמה הזכות, אינו מתנה את זכאות העובד להפקדות פנסיוניות בהצגת מסמך זה או אחר. כמו כן, בנסיבות המקרה לא עלה בידי הנתבעת לסתור את עדותה של רעיית התובע, לפיה הראשונה סירבה לקבל מסמכים, הנוגעים לביטוח הפנסיוני של התובע.

כידוע, היעדר הפרשה לפנסיה מצד מעסיק מצמיחה לעובד אפשרויות פעולה שונות. האחת, הליכה בדרך המלך ודרישה שהמעסיק ישלם את החוב לקרן הפנסיה ובכך יעמיד את העובד באותו המצב שבו היה אם הופרשו הניכויים לקרן במועד. אולם, אם הדבר אינו אפשרי עוד, קמות לעובד שתי עילות תביעה אפשריות נוספות: האחת, קבלת פיצוי בגין היעדר הפרשה לפנסיה ששיעורה הוא הסכום שהיה על המעסיק להפריש לעובד במהלך תקופת העבודה; והשנייה, פיצוי בגין אובדן הזכות לפנסיה או לקצבת נכות במקרה של אירוע מזכה.

בית הדין קיבל את התביעה בחלקה וחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי עבור הגמלאות שיכול היה התובע לקבל לו נשמר הרצף הביטוחי שלו בקרן הפנסיה. מסימולציה של סכום פנסיית הנכות החודשית, שהייתה משתלמת לתובע (עד גיל 67), לו הוכר על ידי מבטחים החדשה כעמית פעיל בעת קרות האירוע הביטוחי, עולה, שהסכום החודשי (במועד הגשת הסימולציה), שהיה התובע זכאי לו עומד על סך של 4,399 ₪. על פי תקנון הקרן, התובע יכול לתבוע לכל היותר תשלום חודשי של פנסיית נכות במשך חייו החל מועד קרות האירוע הביטוחי, ולכל היותר עד הגיעו לגיל 67. סכום זה עומד בהתאם לסימולציה על 613,132 ₪. התובע או הנתבעת לא סתרו נתונים אלה. מתוך הסכום האמור קיבל התובע בהתאם להסכם הפשרה עם חברת כח האדם, שדרכה עבד בתחילת עבודתו במקום העבודה, סך של 440,000 ש"ח. התובע אינו חולק על כך שיש לקחת בחשבון את הסכום שקיבל בפשרה, שאם לא כן לא היה מפחית את גובה תביעתו לכדי 300,000 ₪. לפיכך קבע בית הדין כי יש  לחייב את הנתבעת בהפרש בין שיעור הנזק על פי הסימולציה לבין הסכום, שקיבל התובע בפשרה, כלומר בסכום של 173,132 ₪.

סה"כ קיבל העובד מהנתבעת ומחברת כח  האדם  סכום של 613,123 ש"ח.